אמפתיה, המדריך למשתמש

לראות את הדברים מבעד לעיניהם של הילדים, אבל באמת

לפני כמה ימים נסעתי לי בדרך הביתה בשעת לילה מאוחרת.

העייפות לא עשתה לי הנחות, חילקה לעפעפיים הוראות והם שיתפו איתה פעולה.

אז רגע לפני שאורות הכביש הפכו לתאורה בחלומי- הדלקתי רדיו.

ברקע אהוד בנאי מדבר אל המתעפצים בדרכים בקול המיוחד הזה שלו ומספר אגדת עם טריפוליטאית,

שפוקחת לי את העיניים, מכל בחינה.

היה היה פעם בן מלך. חכם, יפה תואר ומידות, עשיר ו...רווק.

אביו, המלך, חשב שהגיעה העת להשיא אותו לנסיכה ותכנן לערוך נשף מפואר.

כששמע בן המלך על תכנוניו של אביו, התנגד בתוקף וסירב לרעיון החתונה.

"כבר יש לי אהובה, בת כפר אחת, ואיתה אתחתן בקרוב" בישר הנסיך.

"בת כפר עם בן מלך...?!? לא אצלי בממלכה!!" שאג המלך

וניגש לערוך את ההכנות לנשף.

עד מהרה לא היתה ממלכה שלא ידעה על דבר קיומו של הנשף.

מכל הממלכות בעולם נשלחו נסיכות אצילות, חכמות וטובות מראה.

הנסיך כיבד את הנסיכות בנוכחותו, חייך אליהן ורקד עם כל אחת ואחת,

אך בסוף הערב, התנצל בפני כולן על הגעתן לשווא ונעלם מן האולם.

יום למחרת הגיעו אל חדרו של הנסיך נציגים ממשפחת המלוכה והסבירו שוב ושוב,

שבן מלך לא יכול להינשא לבת כפר "זה לא ראוי... לא מקובל... בושה...

מה אתה מוצא בה...? אישה ענייה... לא משכילה..."

הנסיך היה קשוב לדבריהם ולבסוף, משנרגעה המהומה בחדרו, אמר:

"כל המילים שאומר על אהובתי, בת הכפר, לא יוכלו להסביר מדוע אני בוחר דווקא בה.

רוצים לדעת מה אני מוצא בה?-

- 'חודו עיני, שופו ביה'.

יענו, 'קחו את עיני והסתכלו דרכה'".

***

אני בת 26, השעה 17:00 של יום בהיר אחד. זה אומר שהגיעה שעת 'התה והעוגה' בהוסטל של אקי"ם שבו אני עובדת.

16 דיירים, בני 40-70 שועטים אלי...

"חברים השעה 17:00, מי שרוצה תה ועוגה מוזמן. דויד אני מזכירה שוב, רק פרוסת עוגה אחת, תחזיר את הפרוסה השניה שלקחת... איציק טעמתי את התה שלך, הוא מתוק מדי, תעשה לך חדש... נעמי אהובה, תגידי עוד מיליון פעמים "כפרה עלייך" ועדיין, בכל פעם שתשאלי אותי אם אפשר לשים כפית דבש בתה, התשובה תהיה 'לא'...".

הם יושבים בחוץ, כל החבורה, ושמחת הדברים הפשוטים מציפה אותם.

כוס תה וחתיכת עוגה עם שמש של אחר הצהריים.

אני יושבת איתם, מתבוננת בהם והגולה הזאת בגרון עולה לי...

"מה, זהו? אלה החיים? תה ועוגה ב-17:00? מלחמה על דבש, סוכר או סוכרזית? איפה זוגיות? מה עם הגשמה...?

הם חיים חיים שלמים מבלי לדעת מה זאת אהבה. מסכנים...".

כשהדמעות כבר ממש עולות לי, אני הולכת לחדר של המדריכים, שלא יראו אותי ככה.

- "מה זה, את בוכה?", נחום שואל, המדריך שאיתי במשמרת.

- "שמע, אני מלאה ברחמים כלפיהם. הם גדולים ממני בהרבה, הם חיים בעולם הזה כבר עשרות שנים'

מבלי לדעת איך זה להתאהב ואיך זה לחיות בזוגיות... זה כל כך עצוב בעיני".

- "הדר, סיפרת פעם שיש לך אחיין בן 4. יצא לך פעם לרחם עליו כי הוא לא חווה אהבה וזוגיות?"

- "ברור שלא..."

- "את מבינה שמה שמרגש אותך וחשוב לך, נגיד אהבה, זה ממש לא מה שמרגש אותו או חסר לו בחייו כרגע, נכון?"

- "נכון"

- "מה הכי מרגש את החבר'ה שלנו שם בחוץ?"

- "כפית סוכר בתה במקום סוכרזית, עוד פרוסת עוגה מ'עוגת הבית', החנק הזאת"

- "את מסכימה לרגע לראות שמשאלת הלב שלך לזוגיות, היא משאלת הלב שלהם ל'עוגת הבית'?

להם לא חסרה זוגיות, לך חסרה. בזמן שאת רוצה זוגיות, הם רוצים מתוק.

הדר, 'קחי את עינם והסתכלי דרכה'".

לאט לאט הדמעות שלי מתייבשות והעיניים נפקחות, דווקא כשאני מצליחה להביט מבעד לעיניים שלהם ולא שלי.

***

הרגע הזה, כשאנחנו עם הילד בגן השעשועים והגיעה השעה לחזור הביתה והוא מבקש "רק עוד קצת..." ואנחנו מסבירים ש"כבר מאוחר והיינו פה שעות ומחר נבוא שוב ואין מה לבכות, כל פעם שאנחנו באים זה אותו סיפור, אי אפשר לסיים את היום בכיף איתך, אתה יודע מה?- לא נבוא יותר! אני לא רוצה לסיים בהרמת קול אבל הנה אני מרימה את הקול!!!!"

ובאמת כל השעתיים האחרונות שבהן שיחקנו וחייכנו וכיבדנו בבמבה ובכל פעם כשהוא קרא לך ממרחקים "אמא!!! תראי אותי!!!", באמת עזבת הכל כדי לראות אותו- נגמרו בבכי, פרצוף זעוף והרבה תסכול, של שניכם.

לרגע אחד קטן, "קחו את עינו והסתכלו דרכה", תסכימו לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו.

ברור שיש ארוחות ומקלחות ושאר מנהלות שמחכות בבית ואם תרשו לי,

גם הזמן שלכם עם עצמכם כבני אדם ולא רק כהורים, מחכה לכם בבית אחרי יום עמוס... רבאק!

גם ברור שללכת עכשיו מהגן, זה לא אסון ולא יזיקו קצת פרופורציות-

אבל אלה העיניים שלנו, המבוגרים.

רדו לגובה העיניים שלו ותכירו לרגע בבאסה שלו;

"נכון, זה באמת עצוב שצריך ללכת מהגינה, אני רואה כמה זה עושה אותך עצוב, באמת היה כל כך כיף כאן ביחד.

אפשר שבדרך הביתה נגיד את כל הרגעים הכיפיים שהיו לנו כאן", ולכו הביתה.

כשאנחנו רואים מבעד לעיניהם, אנחנו רואים אותם.

כשהם מבינים שרואים אותם, הסערה שוככת לאט לאט.

כי מתחת לכל הרצון שלהם לעוד כמה דקות בגן, הם הכי רוצים שיראו אותם, שיראו דרכם, מבעד לעינם.

"חודו עיני, שופו ביה" הם מבקשים.

הדר ימין-הלוי, מדריכת הורים.