הורים הם בני-אדם, שקיבלו על עצמם תפקיד הורי

קפיצת גדילה הורית

אני עומדת על במה, מולי מגמת תאטרון של 16 תיכוניסטים,

אני מסבירה להם על ההפקה הקרובה שהם מעלים והרוכסן שלי פתוח. לא, זה לא מהחלומות האלה שיש למורים, בהם הם עומדים מול כיתה בעירום מלא ומתעוררים שטופי זיעה.

זו המציאות שלי כרגע ועוד 16 תלמידי יא' ערים לה. הם שמו לב. ללא ספק. כבר זמן מה.

אם הייתי אחת מהם, הם היו דואגים שאדע. אבל זה מורכב עכשיו, אני המורה, אני ה'מערכת', אני בתפקיד,

והתפקיד הזה הרבה פעמים עומד בינינו, לא מאפשר להם לגשת.

ברבע השניה הקרובה רצות לי בראש 10,000 תגובות אפשריות לאירוע; לביים שיחת טלפון דחופה מהמנהל שתאלץ אותי לצאת החוצה ואז לסגור את הרוכסן / לגשת לעומק הבמה עם הגב לקהל ועל הדרך, בנונשלנט, להשתלט על הרוכסן / להתנצל ולטפל בעניין לנגד עיניהם, מה לעשות? אני בן אדם, קורה.

אם אני לא אעשה מזה סיפור, לא יהיה סיפור...

או פשוט... לראות ברגע הזה הזדמנות חד-פעמית, כמורה, ולבחור להיות מולם האדם שמאחורי התפקיד.

אני עומדת מולם במרכז הבמה. 16 תיכוניסטים מולי חולקים סוד משותף;

החנות של המורה פתוחה, רואים לה מתחת לתפקיד, שיש לה תחתוני תחרה בצבע כחול. רואים לה שהיא בן-אדם.

אז אני משתתקת, מביטה שניות ארוכות ואמיצות ברוכסן הפתוח מבלי לסגור אותו,

מרימה את הראש אליהם ואומרת להם בחיוך מלא הבנה: "תגידו, 20 דקות מתחילת השיעור אני נואמת כאן עם רוכסן פתוח, לא יכולתם להגיד משהו... לשלוח לי איזה סימן...?" כל האוויר שהם החניקו מהרגע שנכנסתי לשיעור, יוצא להם בבת אחת בצחוק גדול ואני צוחקת יחד איתם,

סוגרת את הרוכסן מולם וממשיכה מחוייכת, "שמעו, מהיום, בכל פעם שאראה משהו תקוע לכם בין השיניים, נייר טואלט שנגרר אתכם אל מחוץ לתא השירותים, חננה תלויה לה בקצה הנחיר שלכם- אני אשמור לי על זכות השתיקה ואתן לכם ללכת ככה יום שלם. סגור?", הצחוק של כולנו ממשיך להתגלגל באולם.

הנה אנחנו, מורה ותלמידים, נפגשים לרגע במקום שבו אנחנו פשוט בני-אדם, בלי כיסויים ותפקידים.

חששתי לאבד את הסמכות שלי מולם, ברגע שאעז לצאת מהתפקיד ואעמוד מולם חשופה ומובכת.

ההפך(!), הרווחתי כל אחד ואחת מהם וזה ללא ספק הרגע שבו נלמד אחד השיעורים היותר חשובים, עבורי ועבורם. באותו היום, הם הפכו לקבוצה באמת, השיח שלנו הפך למשמעותי הרבה יותר מאז ובכלל,

נדמה שהרגע ההוא שניתן לכולנו במתנה, היה לקפיצת גדילה של כולנו. *** אני תמיד אומרת להורים ולמורים שאני מנחה;

"הכוח הכי חזק בהורה שאתם, במורה שאתם, הוא האדם שאתם. תשתמשו בו".

יש לנו נטייה כהורים (וגם כמורים), לשים ב- hold את האישיות שלנו עם קבלת התפקיד ההורי,

כאילו אין לה מקום בהורות שלנו. אנחנו שמים ב- hold את הרצונות שלנו, את הפגיעות שלנו, את הרגעים האנושיים שלנו, את היותנו בלתי מושלמים- טועים, תועים ותוהים, את היותנו לא-יודעים, את ה"בא לי" שלנו לתת לעצמנו רגע עם עצמנו, את *הכוחות* שלנו המייחדים אותנו.

הורים הם בני-אדם, שקיבלו על עצמם תפקיד הורי. כל כך הרבה כבר נמצא בנו כבני אדם, עולם ומלואו, עוד לפני שהפכנו להורים.

הלוואי ונעיז לתת לכל זה ביטוי אמיתי בהורות שלנו. אין שיעור חשוב מזה לילדים שלנו. פשוט. זה דבר נפלא כשילד מבין שגם להורים שלו יש צרכים, רצונות וחלומות משלהם.

שיש להורים שלו קיום וזכות קיום גם בלי קשר אליו. כך יש סיכוי שהילדים שלנו יחיו בעולם מתוך הבנה שהם חיים בהקשר, שהם חלק ממערך שלם,

שהם לא הדבר היחיד בעולם שלשמו אנו ההורים קיימים. ככה באמת יש עוד סיכוי שהם ילמדו לראות את האחר.

כשאנחנו נאמנים ל"תפקיד", יותר מאשר לאדם שאנחנו, אנחנו מפספסים את ההזדמנות לקשר קרוב, לשיח אנושי,

למפגש אמיתי איתם, לקפיצת גדילה, עבורם ועבורנו.

הדר ימין- הלוי, מדריכת הורים.