איך לגדל ילדים מסוגלים?
אז ה- 1 בספטמבר עבר לו ויחד איתו גם כל ההילה המוגזמת שלו.
תודו, היה איזה רגע שבו כולנו כמעט האמנו שהשנה הוא לא יגיע, אבל הוא הגיע.
ה- 1 בספטמבר, תאריך הלידה המשוער של כל התקוות והחששות כולם...
שמישהו כבר יצוץ עם איזה סטרט-אפ מטורף וימציא "מאיץ תקופות הסתגלות" וכל ההסתגלות הזאת תחלוף ברגע אחד, הדופק יחזור להיות סדיר ונוכל להמשיך הלאה.
אבל מסתבר שיש משמעות לזמן ולקצב שלו, ולהתפתחות שלנו, בזמן ובקצב שלנו.
מבלי שיאיצו בנו.
ממש כמו בהריון, כשהיינו בבטן, אף אחד לא עמד לנו על הראש ואמר לנו, "נו..."
שם יש משהו שברור לכולנו, לגבי הזמן הדרוש לתהליך ויש כבוד להתפתחות.
אגב הריון, אני מוצאת את עצמי חושבת על המושג הזה,
מה הוא מכיל בתוכו ומאיפה באה המילה הזו בכלל?
שום מילה אחרת לא מזכירה אותה בשפה העברית, אולי הר...
וגם זה לא נראה לי קשור בהכרח.
שמעו, זה מטורף... קבוצת תאים, שהופכת בתוך 9 חודשים לגוף עם נשמה.
מהרגע שמופיעים שני פסים על המקל, כבר מציף אותנו גל של תקוות ודאגות, התרגשות וחוסר וודאות,
ציפיות וחוסר שקט וכל זה, כשעוד מדובר ברעיון שעוד לא הגיע לכדי מימוש (אולי הריון קשור למילה רעיון...?🤔)
אין לנו אפשרות להאיץ בקבוצת התאים הזו, אין לנו יכולת להציץ רגע פנימה, לבדוק שהעובר מסתדר לו שם,
ואם הוא לא מסתדר חלילה, אז גם אין לנו אפשרות לעזור לו או לעשות במקומו, לפתור לו ברגע את הקושי
או ללכת את הדרך שלו בשבילו. אין לנו שליטה במסוגלות שלהם להתפתח שם, גם אם נשמור על התזונה הכי בריאה
וננוח את השעות ביממה שכתובות בספרים.
יש להם תעלה משלהם לעבור בה, תעלת ההסתגלות.
אנחנו יכולים לעזור בהתברגות שם ולעשות נשימות, אבל אנחנו לא יכולים לעבור שם במקומם.
זאת הדרך שלהם ומשהו בהם, יודע לעשות אותה. נקרא לזה... כוחות. יש בהם כוחות.
ההורים שיושבים מולי בקליניקה מדברים בכנות על הנושאים שהכי כואבים להם;
הרצון לגונן עליהם ולפתור להם כל מכאוב, קושי ותסכול שמופיע בדרכם, לסלק עבורם את האבנים הגדולות אם אפשר, שמפריעות להם בדרך, הם מדברים על הרצון להיות בשליטה, על הרצון למוסס את חוסר הוודאות, חוסר השקט.
אה, ברור שיש גם שיח מלא באהבה והתרגשות מהם, יש מישהו שמצליח לרגש אותנו ולעורר בנו את האהבה יותר מהם? :)
אני קשובה להורים וחושבת לעצמי, כמה גאוני זה הריון.
איזה קטע... כל התמות שמעסיקות אותנו בהורות, מופיעות כבר שם בהריון, בתחילתו של רעיון, בשני הפסים.
הריון חברים, בא מהמילה הורות- הורות בקטנה.
יענו כמו בקבוק קטן- בקבוקון, שולחן קטן- שולחנון, הורות קטנה- הריון.
יש לנו 9 חודשים לתרגל את התמות האלה שרק ילכו ויתגברו עם ההורות;
לדאוג ולקוות, להתרגש, להסכים לחיות באי-וודאות, לוותר על השקט, לקחת אוויר ולנשום... ובעיקר, לסמוך עליהם.
לסמוך עליהם שידעו ללכת בדרך שלהם בכוחות עצמם וכבר אמרנו שיש להם כוחות.
בואו נזכיר לעצמנו- כשאנחנו באים לפתור להם, לריב בשמם עם הילד שהציק להם בגן, כשאנחנו באים לסדר במקומם, להעניק להם פרס על קקי, לשבת איתם בבוקר בגן ולדחות את הפרידה בעוד חצי שעה- שהם ידעו להפוך מקבוצת תאים לגוף עם נשמה, ידעו שהגיעה השעה לצאת, ידעו לעבור בתעלה. הם גם עשו את זה, מבלי שנבוא לפתור להם ולהציל אותם.
זה אומר שיש על מי לסמוך. זה אומר שהם מסוגלים.
אז תסמכו עליהם ועל המסוגלות שלהם בכל ההסתגלות הזאת, המתרגשת עלינו עם ה- 1 בספטמבר ושובל הימים שבאים אחריו. חזקו אותם. ספרו להם על הכוחות שלהם, על התכונות שהם מגייסים כדי להתמודד בתקופה הזו ובכלל.
גדלו אותם, במובן שתגרמו להם להבין ולהרגיש שהם כל הזמן גדלים.
ילדים גדלים ומסוגלים.
הדר ימין- הלוי, מדריכת הורים, מדריכת מורים.
댓글