"הם ילדים קטנים, מה הם מבינים...?"

כל האמת על ילדים ק(פ)טנים

ההורים הראשונים שהדרכתי היו ההורים שלי.

כיתה ח', סוף יום לימודים, אני הולכת לגיתית חברה שלי מיד אחרי בית ספר.

אנחנו מקשקשות שעות... עד הרגע שבו אבא של גיתית חוזר הביתה.

הוא נכנס לחדר בחיוך והיא מחייכת אליו חזרה.

הוא שואל "מה שלומך?" כזה מכל הלב, מתעניין לגבי איזו הכתבה לא חשובה באנגלית שהיתה לנו הבוקר

והם אשכרה משוחחים במשך 10 דקות, לפחות.

לפני שהוא יוצא מהחדר הוא מחבק אותה חיבוק ארוך ואומר לה כמה שהוא אוהב לחזור אליה הביתה,

ועובר להרים את אחיה הקטן על הכתפיים.

אני בוהה בכל זה ומרגישה געגוע.

אבל... געגוע למה? איך אפשר להתגעגע לדבר לא מוכר?

"תגידי גיתית, ככה כל ערב את ואבא שלך מדברים...?"

גיתית לא מספיקה לענות וכבר אמא שלה קוראת לנו לשולחן, לארוחת הערב.

במטבח, ההורים של גיתית עומדים זה מול זו מחובקים.

הם מחייכים אחד לשנייה, מסכמים את היום, מתקרבים לנשיקה.

"טוב... או שהמשפחה שלי משוגעת או שהמשפחה הזאת משוגעת", אני חושבת לעצמי.

וכל מה שאני רוצה זה לרוץ הביתה ולשאול את כל מה שלא העזתי לשאול עד היום.

אז אני רצה הביתה.

קוראת להורים שלי לשיחה במטבח, לוקחת הרבה אוויר ושואלת:

"תגידו, יכול להיות שאתם לא אוהבים אחד את השנייה? אז למה אתם לא מתנשקים ומתחבקים אף פעם? אתם אוהבים אותנו, הילדים? אז איך זה שאתם לא אומרים לנו שאתם אוהבים אותנו? אתם יודעים שיש בתים שבהם כשמישהו חוזר הביתה, כולם עוצרים הכל, מחייכים אליו, אומרים לו כמה הוא היה חסר ושואלים איך היה היום שלו?

למה אנחנו בית כזה שלא שואל בסוף יום "איך היה היום שלך?" ומחבק ומלטף? למה...?"

ההורים שלי נעים בחוסר נוחות בכיסא, לא בטוחים מי מביננו ההורה כרגע, מי כאן הוא המבוגר האחראי,

מי משיט את האוניה המשפחתית שלנו ולאן שטים מכאן...?

אני מבינה שאני הקפטן עכשיו, ההגה בים הרגשות הסוער הזה, נמצא אצלי בידיים.

אני, מסתבר, המבוגר האחראי לסיטואציות של הרגש בבית, אז אני ממשיכה מבעד לדמעות שכבר זולגות על הלחיים:

"מהיום, אנחנו נגיד זה לזו שאנחנו אוהבים, בכל הזדמנות, אפילו שקשה. כשמישהו חוזר מיום עבודה או יום לימודים,

הוא מחבק את מי שנמצא בבית ושואל, "איך היה היום שלך?", כשיש פגישה חשובה למישהו מאיתנו,

מבחן או כל דבר חשוב אחר, נאחל 'בהצלחה' לפני ונשאל, 'איך עבר אותו דבר חשוב?', אחרי. אוקי?"

דממה. שניהם מביטים זה בזו נבוכים, אל מול הקריאה של ילדה בת 14, שבבית שלנו יהיה פשוט מותר, מותר לאהוב.

"אני אגיד לך בכנות", אבא שלי מוצא מילים, "אני לא חושב שאני יודע איך לעשות את מה שאת מבקשת.

אני גדלתי בבית של עשרה ילדים, לא עצרנו לחבק, לנשק ולהגיד אני אוהב...".

"אז אני אתחיל ואתם תעשו כמוני. אבא, אתה אלוף בלכתוב, אם קשה לך להגיד במילים, תוכל להתחיל מלהניח פתקים

ליד המיטה שלי, שבהם יהיה כתוב "אני אוהב אותך" או "בהצלחה היום במבחן", אתה יכול לעמוד בזה?"

והם עמדו בזה. כל אחד בדרכו.

זה לקח זמן, זה לא קרה ביום אחד.

עם הזמן הפתקים של אבא שלי הפכו למיילים ארוכים ארוכים ששלח אלי, כשטיילתי בדרום אמריקה הרחוקה אחרי הצבא. הוא באמת אלוף בלכתוב.

ואמא שלי, אין יום שעובר מבלי שנשוחח בטלפון והיא תמיד מתחילה ומסיימת את השיחה בכמה היא אוהבת.

ההורים שלי הסכימו להדרכה שלי אז, הסכימו ללמוד ממני איך גורמים לילד להרגיש אהוב ואצלי הגעגוע לדבר הלא מוכר שראיתי בבית של גיתית ביום ההוא, שכך.

בגיל 50 הם אפשרו לעצמם ללמוד לאהוב לא כמו בבית שבו גדלו, לאהוב אחרת.

לאהוב כמו בבית שהקימו.

***

לפני כמה זמן ישב אצלי הורה לילדה בת 4 בהדרכה בקליניקה. את ההדרכה התחלנו כשהוא חוזר בכל מפגש על המשפט, "אני מבין מה את אומרת, אבל בחייאת, היא ילדה בת 4. מה היא מבינה...?".

במפגש הסיכום היה לו חשוב להגיד מהי התובנה הגדולה ביותר שהוא יוצא איתה מהתהליך שלנו;

"וואלה, היא מבינה. אני פשוט נהנה לשוחח איתה, אפילו מחכה לזה".

הם מבינים הרבה, לפעמים הרבה יותר מאיתנו. הם מבינים פשוט, בלי להתפתל ולסבך ואם נקשיב באמת,

נגלה שיש לנו דבר או שניים ללמוד מהם;

איך הם צועקים בפשטות שהם רוצים שיראו אותם כשהם עושים משהו שהם גאים בו, איך הם סופרים רק את ה'לייק' של האנשים החשובים באמת, איך הם מוכנים ליפול אלפי פעמים עד שהם לומדים ללכת, איך הם יתאמצו באמת וינסו כל דרך יצירתית על מנת להשיג דבר מה שהם רוצים, איך הם אומרים דוגרי מה הם רוצים, בלי ללכת סחור סחור, איך הם יודעים לעשות 'שיפטים' מהירים ממצב רוח אחד לאחר ולא נשארים עם הפרצוף החמוץ ימים, הם יודעים לעבור לדבר הבא, כי הם פשוט מאסטרים בלהיות ב'כאן ועכשיו' ואיך הם באמת יכולים להנהיג שינוי בבית, להיות ילדים ק(פ)טנים ולהשיט את המשפחה באומץ לעבר מרחבים פתוחים ומאפשרים.

השאלה היא, האם אנחנו נאפשר להם?

ההורות היא דלת נסתרת לילדות שניה עבורנו. יש בה אפשרות של ממש ללמידה חדשה.

אפשרות ליציאה מאיזורי נוחות שכבר מזמן לא נוחים לנו וגילוי של עולמות חדשים בתוכנו, בזכותם.

הלמידה היא מעצם ההתבוננות וההקשבה לילדים שלנו, מורי הדרך שלנו להורות מעשית.

הדר ימין-הלוי, מדריכת הורים