לפני שזה יהיה טוב, זה יהיה קצת "רע"

קבלו את חכמת הטחינה'

הרגע בו 'חכמת הטחינה' הגיחה לאוויר העולם, הוא רגע בו תלמיד שלי עומד וצועק לתוך חדר המורים,

את כל מה שהוא מאחל לדורות הבאים והקודמים שלי, בזמן שאני מערבבת טחינה לארוחת הצהריים.

אנחנו בקשר טוב, התלמיד ואני, ודווקא בגלל זה הוא טועה לחשוב שהיחסים יבואו על חשבון הגבולות.

איך אומרים? Big mistake. Big. Huge

מה הסיפור של התלמיד? זה הולך ככה; הצגתי בפניו גבול וגם פעלתי לפיו. זה לא מצא חן בעיניו ואת התסכול שלו הוא מטיח בפני. תכל'ס? מובן. קבעתי איתו שנרחיב בשיחה בזמן אחר במהלך היום, אבל הוא רצה כאן ועכשיו. שוב גבול, שוב תסכול והטונים שלו עולים אבל מבלי לעבור את סף הדלת של חדר המורים.

נראה שהגבול הזה כבר הופנם :)

אני ממשיכה לערבב את הטחינה, כששאר אנשי הצוות מתבוננים בי ומנסים להבין מה עומד מאחורי הבחירה שלי,

לאפשר לתלמיד לצעוק ולהפר את שלוות היום הזה.

בזמן שהמבטים שלהם מחכים לתשובה מספקת והוא עוד בצעקות, אני מוצאת בטחינה איזו חכמה

ומשתפת את הנוכחים סביבי:

"תדעו לכם שטחינה זה עניין של אמונה. אפשר לאכול את הטחינה כשהיא גולמית, היא טעימה כמו שהיא, כן? אבל ככה היא נדבקת לחך ולשיניים ומכבידה על הביס. אז אנחנו מוסיפים לה מים ולימון, כדי לשדרג, יענו לעשות טוב.

ואז... זה מתחיל להיראות כמו קלקול קיבה של מישהו 🤢 אבל איך...? הרי באנו לשדרג את הטחינה, לא? איך זה שהיא 'הולכת אחורה' ונראית מקולקלת, כשבעצם באנו לעשות טוב...? מה שהטחינה לא יודעת הוא, שיש לנו כבר "חזון" לגביה, אנחנו יודעים מה יכול לצאת ממנה,

אז אנחנו ממשיכים בהתמדה לערבב, עד שעובר החלק הרע וה"מקולקל" ומתקבל ממרח במרקם חלק עם טעם מדהים. אם נקנה את השלב ה"מקולקל" שלה, נפספס את ההזדמנות לחזות בקסם הטחינה שהולך ומתהווה. אז אל תקנו את ה"קלקול" שלה, אל תתייאשו, תתמידו בערבוב, עד שהיא תהיה מה שהיא באמת יכולה להיות.

טחינה מישהו?"

הוא כבר לא צעק, השתתק והקשיב. אחר כך רק וידא שבאמת נדבר בהמשך היום ועזב את הזירה. *** כשאנחנו באים לערוך שינוי בגישה שלנו כהורים, כאנשי חינוך, כשאנחנו באים לערוך שינוי באוסף הרגלים בבית שלנו

או ביחסים עם הילדים שלנו-קודם כל זה יהיה קצת "רע", אפילו ממש בנסיגה, לפני שזה יהיה טוב. הם ינסו ויבדקו את הרצינות בבחירות ובהחלטות שלנו ואגב, זה גם לגמרי התפקיד שלהם בסיפור.

עם יד על הלב, גם אנחנו בינינו לבין עצמנו, בודקים את מידת הנחישות שלנו בהחלטות שאנחנו מקבלים לגבי עצמנו.

דווקא ברגעים האלה חשוב שלא נוותר על החזון שלנו. שנמשיך לחתור אליו.

שנתמיד בערבוב, גם כשהכל חשוך ונראה כמו דבר מקולקל.

"ניסיתי, זה לא עובד!", אנחנו נשמע את עצמנו אומרים בקול. נכון. זה לא אמור להשתנות ברגע או בשבוע או בחודש. הם לומדים שפה חדשה. זה לוקח זמן. זמן שדרוש גם לנו, כדי ללמוד להאמין, לראות בעיני רוחנו את כל הדברים שהם יכולים להיות,

ללמוד לדבר במסרים אחידים, ללמוד להתמיד. זה החלק שלנו ביצירת השינוי.

טחינה זה עניין של להחזיק את התמונה של התגשמות החזון בראש, אפילו כשהמציאות עוד רחוקה מאוד מלהיראות כך. כן, גם תוך כדי שתלמיד מספר לי מה הרזומה של אמא שלי בקולי קולות, זו האחריות שלי להחזיק עבורו את כל מה

שהוא יכול להיות, להחזיק את תמונת הנוף הנשקף מעבר להרי החושך שעליהם הוא מטפס עכשיו.

זוכרים את הימים בהם הוא למד ללכת? שם לא היה לכם ספק שזה יקרה, היה לכם ברור שהוא לא ילך לאוניברסיטה בזחילה. לא התייאשתם כשהוא פגש את הרצפה מקרוב בפעם ה- 200. ההפך, המשכתם לעודד גם בנפילות. אז ערבבו באמונה, תראו בשבילו את הנולד, הוא כבר יגיע לשם. יהיה למרקם חלק.

הדר ימין-הלוי, מדריכת הורים, מדריכת מורים.