הגיע הזמן לחשבון נפש מסוג קצת אחר
בואו נדבר רגע על הימים האלה, הימים האלה ממש. וואחד קופירייטינג דפקו להם; "ימים נוראים", "עשרת ימי תשובה"...
כן, מעל ראשינו מרחפת לה הזמנה מרתיעה מעט, לעסוק בחטאים שלנו, בחרטה עליהם, בחיפוש אחר מחילה וכפרה. לעשות-חשבון-נפש.
בינינו חי לו עם, שלא זקוק לימים נוראים כדי להרהר במעשיו.
'עם-ההורים', מכירים? :)
רגשות האשם עובדים אצלו שעות נוספות בכל מה שקשור לילדים.
לפעמים אנשי העם הזה קצת מייחלים שיהיה להם שיח קרוב עם הילדים, לפחות כמו זה שיש להם עם האשמה...
(זה רק נדמה לי או שאתם מהנהנים שם...?) 🤔
במחילה מכם, אני רק שאלה;
מה לגבי עצמנו, ההורים?
מה לגבי הקלות הבלתי נסבלת בה אנחנו חוטאים כלפי עצמנו כהורים, רק כדי שרגשות האשם בהקשר לילדים לא יציפו אותנו?
***
שמעו סיפור.
יום אחד בא איש אחד לקנות חליפה ממר גודלברג, החייט.
הוא מודד את החליפה ואומר:
"מר גולדברג, החליפה נראית מוזרה מאוד... השרוול הזה בכלל לא מתאים"
מר גולדברג מביט ברצינות רבה מאוד ואומר:
"אתה צודק, בשביל השרוול הזה, עליך להחזיק את היד ככה, בסדר?"
האיש אומר: "אבל... גם השרוול השני בכלל לא מתאים... תראה, תראה אותו!"
"אתה צודק בהחלט", אומר גולדברג החייט, "בשביל השרוול הזה, עליך להחזיק את היד ככה ואת הכתף ככה, בסדר?"
- "ומה לגבי מכנס ימין, הוא נראה מאוד משונה, מה איתו?"
- "אתה צודק, אתה פשוט צריך להניח את כף הרגל מעט פנימה, ככה, בסדר?"
- "ומה לגבי מכנס שמאל?", שואל האיש.
- "טוב, כאן עליך לשים את כף הרגל ככה".
עכשיו כשהחליפה "מושלמת", האיש יוצא מחנותו של החייט,
וכשהוא הולך ברחוב עם הידיים ככה והרגליים ככה, עובר זוג אחד על פניו, והאישה אומרת לבעלה:
"איזה חייט מדהים! תראה באיזה מצב האיש הזה ובכל זאת הוא הצליח להתאים לו חליפה!"
***
כאלה אנחנו. אנחנו אלה שנמצאים בחליפה הזו.
אנחנו מסתובבים בחליפה הזו כי הסתגלנו לחיינו ואנחנו אפילו לא יודעים שמדובר בחליפה, חליפה של הישרדות.
הם יושבים מולי ומשתפים בכנות מעוררת הערצה, הורים בחליפות הישרדות;
"כבר שנה שהוא ישן בסלון ואני והילדה במיטה שלנו, רק ככה היא מוכנה להירדם. אני כבר לא זוכרת מה זה ללכת לישון כזוג...", "אי אפשר לדעת מה יגרום להתפרצות הבאה של המתבגר שלנו, מילה אחת לא במקום מצדנו ואנחנו נכנסים לשבוע של ריבים. מחכים שהוא יפנה אלינו כשירצה ובינתיים הולכים על ביצים לידו...", "בכל יציאה שלנו מהבית אנחנו בכוננות שיא, יש לה עניין עם לברוח לכביש ככה פתאום, לא משנה כמה מדברים על זה איתה, זה יקרה בכל פעם שנצא. אז אנחנו עושים את כל הפעילויות בבית, מבלי לצאת כמעט...", "כשסוף סוף סיימנו עם הסאגה של המקלחת שהתארכה בחצי שעה, כי הוא לא מוכן להתקלח בלי צעצועים, מתחיל מרדף בבית במשך 45 דקות נוספות, רק כדי שילבש פיג'מה. איפה אני וכוס הקפה שרציתי לעצמי בסוף היום...", "הוא ישן רק כשהוא שוכב מעלי במשך כל הלילה, הגב שלי גמור מזה ושכחתי מה זו שינה טובה. אם אני רק מדמיינת להעביר אותו למיטה שלו, כבר מתחיל בכי. אז אני משאירה אותו מעלי, לפחות שהוא ישן לילה שלם...", "אני חולמת על יוגה איזה שעה בשבוע, אבל איפה...? אין לי זמן לנשום, אז שעה עכשיו בשביל עצמי ועוד יוגה...?!?"
כמה זמן יש לנו בשביל הילדים שלנו, אה? כל רגע פנוי. כפרה עליהם...
ולעצמנו?
אנחנו כבר נסתדר. נחיה על כוחות אחרונים בהחלט, נשים ב-hold את העצמי שלנו, נאכל את השאריות מהצלחות שלהם ונקרא לזה ארוחת צהריים, נתהלך בחליפות שהנוחות היא מהן והלאה, הרי כל עוד אפשר להניח את הכתף ככה, הרגל ככה, היד ככה, לעצור את הנשימה רק לעוד כמה רגעים, לדחות את הזוגיות למחר או לשבוע הבא מקסימום ולהגיד לעצמנו שזה לא נוח אבל לא נורא... העיקר שהם מאושרים וטוב להם ומפלס האשמה קצת פחות מכביד.
הורים יקרים, כפרה עליכם... אם כבר ימים נוראים וזה, תסכימו לעשות חשבון נפש מעט אחר הפעם.
כזה שעוסק בכם, לשם שינוי.
כשאתם רק בשירות, כדי לאפשר נוחות שיא לילדים, בזמן שאתם מתהלכים בחליפות שמאלצות אתכם להתאים את עצמכם אליהן, אתם מלמדים כאן שיעור מסוכן. כן מסוכן. כי הקשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.
הרי לא מחכה לילדים שלנו עולם כזה בחוץ, בו הסביבה תתאים את עצמה אליהם ותזכה אותם בנוחות מרבית, ללא במפרים, ללא תסכולים, כעסים, המתנה בתורים ושהייה באזורים ומצבים לא נוחים.
בואו נאפשר להם להתאמן על זה כבר בבית, כשהסביבה אוהדת אבל לא חוששת לעמת אותם עם הצרכים שלה;
אבא שאשכרה שותה קפה בערב, אמא שישנה לא רק על הגב בלילה, פנייה למתבגרת גם כשלא מתאים לה (בינינו, מתי זה כן מתאים לה?), מיטה שבה ישנים זוג הורים, מקלחת לילד שמשאירה לכם גם זמן לקפה שלכם ו... שעה יוגה בשבוע, כן כן, כי זה מה שילמד אותם להתעקש על זמן משלהם, כשהם יהיו גדולים.
הרי אתם רוצים אותם מאושרים.
הדר ימין-הלוי, מדריכת הורים, מדריכת מורים.
Comments