הייתי הילד הכי בודד בכיתה...

על הכוח שמניע כל אחד ואחת מאיתנו, בכל שלב בחיים

אני ילדה בחופש הגדול, בין גן-חובה לכיתה א'.

כבר קוראת ללא ניקוד וכותבת באותיות 'כתב-יד'.

אני הילדה היחידה בבניין, ברחוב, בשכונה.

אני בכיתה א'.

נטלי, המחנכת, כבר לא פונה אלי לקרוא משפט מנוקד מהלוח, גם כשאני מצביעה.

היא מבקשת שיקרא מישהו שהיא עוד לא שמעה. הכיתה בשקט מוחלט במשך דקות ארוכות,

בסופו של דבר, נטלי נכנעת ופונה אלי: "נו, הדר, תקראי את", אני קוראת, ברהיטות, ומשום מה,

זה לא עושה לי הרגשה טובה כלל.

"אני מבקשת שתקראו את הסיפור הקצר ותענו על השאלות. יוני, אביחי, עינת ושגיא, שבו עם הדר בחדר הקטן, היא תעזור לכם", נטלי אומרת.

בחדר הקטן יוני, אביחי, עינת ושגיא נעזרים בי, אבל עם הצלצול, הם רצים יחד להפסקה ואני נשארת בחדר הקטן.

יודעת קרוא וכתוב.

אני תלמידה חילונית יחידה בבית-ספר דתי ענק.

אני תלמידה חילונית יחידה שמתפללת שחרית בבוקר, נוטלת ידיים לפני האוכל ומברכת על הסנדוויץ',

לפני הביס הראשון ואחרי הביס האחרון.

זה לא משנה דבר, אני עדיין התלמידה החילונית היחידה בכיתה, בשכבה, בבית-הספר.

יחידה בחילוניותי וחברה של אף אחד.

'מוקצה'.

ההפסקה הגדולה.

כרגיל, אני נשרכת אחרי קבוצת תלמידים מהכיתה שלי. הם הולכים בסמוך לגדר בית ספר, איפה שגדלים שיחים גבוהים וסבוכים ופתאום מישהו מהכיתה שואג שהוא רואה נחש, כולנו מתקרבים וצועקים "איפה?!? איפה?!?" ומתגודדים סביב.

ערב קודם חטפתי מכה בחלק העליון של הזרוע, שהשאירה לי סימן, ואני מבינה שזה יכול להיות הרגע שלי...

אני מתקרבת טיפה יותר מכולם לגדר, אוחזת בחלק העליון של הזרוע שלי וצועקת:

"איי! הוא הכיש אותי!"

כולם מסתכלים עלי.

רגע, רגע... כולם-מסתכלים-עלי???

על השקופה, החילונית, שיודעת קרוא וכתוב עוד מהחופש הגדול?

כן, כולם עכשיו מסתכלים עלי.

אני מריצה בראש אפשרות למתוח את הרגע הזה עוד קצת, רק עוד קצת ומחליטה ליפול על הארץ.

תוך כדי אני שומטת את כף היד שהחזיקה את "מקום ההכשה" בזרוע וכולם רואים כתם סגול מחריד ואומרים משהו כמו:

"ה' ישמור...".

לא עוברת שנייה וכל החבורה נוטשת ורצה לחדר המורים להזעיק את נטלי, המחנכת.

היא מגיעה בריצה ובמבט מודאג. היא נושאת אותי על כפיה ורצה איתי לחדר המנהל.

כל התלמידים, כלומר החברים החדשים שלי, רצים אחרינו.

"איזה כיף לי..!!!" אני חושבת לעצמי.

נטלי מתפרצת איתי לחדר המנהל וצועקת "הכשת נחש, תזמין אמבולנס!"

המנהל מרים טלפון למד"א ועובר בטוש על קווי המתאר של הכתם הסגול של המכה מאתמול.

אינדיקציה ל'ארס הנחש' המתפשט.

שני פרמדיקים נכנסים לבית הספר בריצה, מניחים אותי על אלונקה ומתחילים לגרור אותי במסדרון.

באותו רגע אני מבינה שהעסק הסתבך ואני כבר לא שולטת במצב...

"תעזבו אותי כולכם!" אני צועקת, קופצת מהאלונקה ורצה לכיתה.

אני מתיישבת מבוהלת בכיסא שלי ומרגישה, שגם אם אפנה לאלהים בתפילה עכשיו, הוא לא יענה לי.

הפרמדיקים עוזבים את ה"זירה".

הצלצול שמודיע על סיומה של ההפסקה כבר נשמע, וכל התלמידים שעד לפני רגע היו חברים שלי, לרגע, נכנסים לכיתה.

כל אחד מהם עובר לידי ומסנן: "שקרנית..."

נטלי נכנסת ומבקשת ממני לעמוד ולספר לכיתה מה קרה במהלך ההפסקה.

אני נעמדת מול הכיתה.

זו הפעם השנייה ביום מקרי אחד שעיני כולם מביטות בי, אחרי שנה שאף אחד מהם לא היה מסתכל לעברי ואני בוכה ומתביישת ולא מוצאת מילים.

- "את רוצה להגיד לכולם מה קרה או שאני אגיד במקומך?!?"

- "לא... אני אגיד. רגע..."

- "את יכולה להתחיל בזה ששיקרת והעמדת את כל בית הספר על הרגליים!"

- "רגע... אני רוצה להסביר לבד..."

- "טוב... נמתין. יש לנו את כל היום בשבילך"

אחרי כמה משיכות באף, והזיעה שמכסה אותי הופכת לקרה ונעימה, המחשבות שלי מסתדרות.

אני מרימה עיניים, מביטה בהם ושומעת את עצמי אומרת:

"אני רוצה להגיד לכם משהו... אתם יודעים... אני לא מוקצה!"

דממה בכיתה.

גם נטלי שותקת.

שותקת ומחבקת.

אותי.

***

לימים הפכתי בעצמי למורה וכבר מלווה צוותי מורים ומדריכה הורים, באותם צמתים ולבטים,

שבהם 'תלמיד-ילד-בן-אדם', מתנהג באופן "לא מקובל", אפילו באופן שמכעיס את כולם.

הוא משתטח על הרצפה בסופר, בועט באבא וצועק לו שהוא 'פויה',

וכמתבגר הוא טורק את הדלת בפני אמא או בפני המורה ושואג לעברה בת של מי היא...

וואלה, לא מקובל, באמת מכעיס.

בשיח שלי עם הורים ועם צוותי מורים, אנחנו בודקים;

מה עומד מאחורי ההתנהגות הזו?

מה הוא רוצה להשיג כשהוא מתנהג ככה?

על איזה צורך שלא קיבל מענה אצלו, הוא מוחה עכשיו?

לכולנו יש משאלת לב שיראו אותנו, שנקבל הכרה, שיתנו לנו תוקף, שיעשו לנו 'לייק'.

לכולנו יש צורך להרגיש שייכים ואנחנו מוכנים לעשות הרבה בשביל זה, עד כדי התנהגויות מפריעות שיגרמו לכל הסביבה להיות עוינת כלפינו, אבל היי, לפחות נעשה וי על כך שראו אותנו, לפחות עכשיו אנחנו בטוחים שאנחנו לא סתם רעש רקע, אבק ברוח...

הנה אני, כבר בכיתה א' מוכנה ללכת רחוק רחוק, רק בכדי לזכות לרגע בתחושת שייכות עוטפת ונעימה.

"אבל למה ככה?" שאלה אותי יועצת בית הספר יום אחרי וסיפרה לי את הסיפור 'זאב זאב'.

"הדר, יום אחד יקרה לך משהו באמת ואף אחד כבר לא יאמין לך..."

אז תאמינו להם. גם כשמדובר בשקר שמרים את כל בית הספר על הרגליים. תאמינו לצורך שלהם שפשוט יראו אותם.

ממש כמוכם, הם רוצים להבטיח שהם שייכים, אפילו שיש להם דרכים "משונות" להראות לנו את זה.

הדר ימין-הלוי, מדריכת הורים.